האתגר

בעקרון כולם מסכימים שהכי חשוב זה ״לתת חכות ולא דגים״. מה קורה בישראל של המאה ה-21? מה התוצאות בשטח? ואיפה האחראים? להלן האתגר בארבע כותרות.

החוסר בעולם העבודה

בשוק העבודה הישראלי חסרים כיום עשרות אלפי בעלי מקצוע. למרות שהמשק בתעסוקה מלאה, עובדים רבים אינם מקצועיים וחסרים אופק תעסוקתי: שליש משתכרים פחות משכר המינימום, והשכר החציוני נמוך יחסית ליוקר המחיה (7,400 שקלים).

מציאות זו פוגשת שוק עבודה עולמי, שנמצא בעיצומם של שינויים מרחיקי לכת: מקצועות רבים נעלמים ואחרים נולדים. השוק החופשי אינו עונה על הצורך של פיתוח מיומנויות העובדים הזקוקים לכך יותר מכל.

המענה החסר

מחוץ למערכת ההשכלה הגבוהה, הממשלה משקיעה מעט מאד בפיתוח מיומנויות עובדים. בפועל, רוב המשתתפים בקורסים לפיתוח מקצועי הם מי שאינם במעגל העבודה. עובדים בשכר נמוך, עובדים בעבודות לא מקצועיות ועובדים במקצועות נעלמים – חסומים כיום מלקבל לימודים מקצועיים מסובסדים

לשוק החופשי אין מענה: לרוב המעסיקים אין תמריץ להשקיע בהכשרות לעובדיהם, שמתחלפים בקצב מהיר.

התוצאה בשטח

מדובר בכשל שוק, שתוצאתו היא שכמחצית מהעובדים במשק הם חסרי כישורים נדרשים לעבודה ומרוויחים שכר נמוך, ובמשק חסרים עשרות אלפי עובדים מקצועיים. ללא השקעה בעובדים, הפריון במשק והצמיחה הכלכלית של המדינה בסכנה משמעותית.

המדיניות הנוכחית

במערכת הפוליטית, הממשלתית והמקצועית יש הכרה גוברת בחשיבות פיתוח מיומנויות עובדים בעלי פריון נמוך. למרות זאת, המדיניות הקיימת עדיין לא עושה שימוש בידע המצטבר, בישראל ובעולם, כדי לאפשר לימודים מקצועיים איכותיים ומסובסדים

למעשה, למרות הביקוש הגבוה מצד מעסיקים ועובדים, ההשקעה הממשלתית בתחום הופחתה משמעותית ב-15 השנים האחרונות והיא נמוכה מהמקובל והמומלץ על ידי גורמים בינלאומיים. כיום, לומדים רק כ-14,000 אנשים בשנה בהכשרות בסבסוד המדינה. זאת, לעומת כ-90,000 לומדים בנקודת השיא בשנות ה-90. גם ההשקעה הקיימת אינה תמיד מוקצה בצורה הנכונה והאפקטיבית ביותר.