לפי סקר כוח האדם של הלמ"ס, בשנת 2024 השתתפו בכוח העבודה בישראל 39.8 אלף בני 75 ומעלה. הנתון הזה צריך להטריד אותנו. לא משום שעבודה בגיל מבוגר היא דבר שלילי. עבור רבים היא מעניקה משמעות, מסגרת וקשרים חברתיים. אבל בגיל שבו רוב האנשים כבר אמורים להיות מסוגלים לפרוש, צריך לשאול כמה ממשיכים לעבוד משום שהם רוצים בכך, וכמה משום שהם עדיין זקוקים למשכורת.
אחת הסיבות לכך נעוצה במבנה ההכנסה של האזרחים הוותיקים בישראל. לכמחצית מהאזרחים הוותיקים אין פנסיה כלל או שיש להם פנסיה נמוכה. פנסיית החובה נכנסה לתוקף רק בשנת 2008, ולכן חלק מהאזרחים הוותיקים של היום עבדו במשך עשרות שנים בתקופה שבה לא הייתה חובה להפריש עבורם לפנסיה. רבים מהם הגיעו לגיל הפרישה ללא חיסכון פנסיוני מספק, ונאלצים להסתמך במידה רבה על קצבת הזקנה ועל הכנסות נוספות כדי להתקיים.
הנושא הזה צריך להיות גם חלק מסדר היום של הממשלה הבאה. בחודשים האחרונים נפגשתי עם נציגי מרבית המפלגות והצגתי בפניהם את הצורך בהעלאת קצבאות הזקנה למי שהכנסתם לאחר הפרישה נמוכה. אני שמח לראות שחלק מהמפלגות התייחסו לכך במצעיהן, וקורא גם לשאר המפלגות שעדיין לא פרסמו את מצעיהן לעשות זאת. עדיין לא מאוחר להתחייב למענה לאזרחים הוותיקים שחיים מתחת לקו העוני ומתמודדים מדי חודש עם השאלה כיצד יגמרו את החודש.
אחרי עשרות שנות עבודה, אדם צריך לדעת שגם אם בריאותו כבר אינה מאפשרת לו להמשיך לעבוד, הוא לא יישאר ללא ביטחון כלכלי בסיסי. עבודה בגיל מבוגר יכולה להיות בחירה ראויה ומבורכת, כל עוד היא אכן נעשית מבחירה. האפשרות לפרוש בכבוד לא צריכה להיות פריבילגיה השמורה רק למי שהצליח לצבור פנסיה מספקת.
פורסם לראשונה: מקור ראשון, 11.10.26
