במהלך העשור האחרון, עלה השכר הממוצע ב-19% במצטבר באופן ריאלי, והגיע ל-10,600 ש"ח. כלומר, לאורך העשור, קיבלו הישראלים תוספת שכר שנתית של 1.7%.
התמונה מדויקת עוד יותר כשמסתכלים על השכר החציוני, הקרוב יותר למשכורת שמקבל הישראלי הטיפוסי. כיום, השכר החציוני עומד על כ-8,000 ש"ח: מחצית מהשכירים מקבלים שכר גבוה יותר, ומחצית מקבלים שכר נמוך יותר. רמת שכר זו משקפת עליה מצטברת של 24% לאורך העשור, או תוספת שכר שנתית של 2.2%.
עוד נתון מעניין: שכר המינימום על פי חוק, העומד כיום על 5,300 ש"ח, עלה בקצב דומה במהלך העשור – 22% במצטבר, 2% לשנה.
סיכום העשור הכלכלי נראה על פניו מעודד מאוד:
ראשית, הצמיחה הכלכלית איתנה והשיפור בשוק העבודה הביאו לעליה משמעותית בשכר. הישג זה אינו מובן מאליו – הרי בשנות ה-2000, רמות השכר כמעט ולא עלו בכלל.
שנית, גם הפערים החברתיים הצטמצמו, אם כי במידה צנועה יותר: הישראלי הטיפוסי קיבל עליות שכר קצת יותר גבוהות מאלו שקיבלו העשירונים העליונים.
שלישית, ההגנות שמספקים חוקי העבודה (בדמות שכר מינימום) לא התחזקו, אך גם לא נשחקו, כפי שקרה בתקופות קודמות.
אז אם הכל סבבה, למה אנחנו מודאגים?
כי למרות הנתונים המעודדים הללו, צל כבד מאיים על כל הישגי העשור האחרון. לצל הזה קוראים פיריון עבודה נמוך, והוא מאיים להשאיר אותנו הרחק מאחורי רוב המדינות המפותחות.
כי למרות שיותר ויותר ישראלים עובדים, ואף עובדים שעות ארוכות יותר בהשוואה עולמית, העובד הישראלי פחות יצרני ופחות יעיל ממקביליו בעולם. אחד הגורמים המרכזיים לכך היא רמת הכישורים הנמוכה בישראל, במיוחד בקרב עובדים בשכר נמוך.
אז לצד הדאגה, יש לנו גם פתרון: כדי להתגבר על האיום הכלכלי שמהווה פיריון העבודה הנמוך, חיוני שהמדינה תשקיע יותר ותפעל בצורה חכמה יותר כדי לקדם פיתוח מיומנויות והכשרות הרלבנטיות לשוק התעסוקה.
את היעד הזה אנו פועלים לקדם במסגרת המקפצה – המטה להשקעה במקצועות המחר.
