ביום הזיכרון התכנסה מדינה שלמה סביב הכאב. סביב מי שאיבדנו, סביב המשפחות שנשארו עם הכיסא הריק, סביב הסיפורים שהפכו לחלק מהזיכרון הלאומי שלנו.
אבל לצד הזיכרון, יש גם מי שנשארים מחוץ לשדה ההכרה של המדינה עצמה. אנשים שחיים את הטראומה של 7 באוקטובר מדי יום, אך החוק עדיין לא יודע להכיר בהם.
אלה הנפגעים הדיגיטליים, מי שראו דרך המסך בזמן אמת את יקיריהם נרצחים ונחטפים. לא היו שם פיזית, אבל הזוועה חדרה אליהם באותה עוצמה, וחלקם לא התאוששו מאז.
אלה גם המגיבים הראשונים, שהגיעו לזירות אחרי שהאירוע הסתיים והמראות נצרבו בהם לנצח.
חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה משנת 1970 לא נכתב עבורם, והם נותרים מחוץ לגדר ההכרה הרשמית. לא כי לא נפגעו, אלא כי החוק טרם עודכן לעידן שבו הטרור מגיע גם דרך מסך הטלפון.
אבל הכשל אינו נעצר שם. גם כאשר נפגע כבר הופך להיות מוכר על ידי הגורמים הרלוונטיים, הדרך שהוא נדרש לעבור רחוקה מלתת מענה אמיתי.
במקום להתחיל בשאלה הפשוטה והאנושית, מה האדם הזה צריך כדי לחזור לחיים, הוא נשלח לוועדות רפואיות, לטפסים ולמסלולים שמודדים בעיקר את גודל הנזק. יותר מ־85 אלף אזרחים הוכרו כנפגעי פעולות איבה מאז 7 באוקטובר, אך פחות ממחצית מהם הגישו בקשה לוועדת נכות של הביטוח הלאומי.
האם לא די בנתון הזה כדי להגיע להבנה שתהליך המתואר, המוכתב בחוק, לא מספק ושצריך לסייע אחרת לנפגעים? דומתני כי אפשר להבין אנשים שעברו את הגיהינום, ומעדיפים לא לעבור שוב תהליך שמחייב אותם לספר, להוכיח ולהיות מסווגים לפי דרגת השבר שלהם.
לצד כל אלה יש קבוצה נוספת שהמחיר שהיא נדרשת לשלם נעלם כמעט לגמרי מהשיח הציבורי: האחים השכולים הבגירים ובני המשפחה המטפלים.
כ־6,000 אחים ואחיות מעל גיל 21 נכנסו למעגל השכול ונושאים את האבל ואת ההורים שנשברו, לעיתים תוך ויתור על עבודה, על זוגיות, על חיים.
אלפים נוספים של בני משפחה מקרבה ראשונה הפכו בן־לילה למטפלים עיקריים בנפגעי איבה שמצבם קשה במיוחד. הורים שמחזיקים ילד שחזר שלם גופנית אך שבור לחלוטין. בני זוג שנמצאים במצב דומה. גם אותם אנו חייבים לראות. גם להם חייבים לסייע להחזיק את עצמם בשעה שהם מחזיקים את כל האחרים.
המחיר של העיוורון כלפי חלק מהנפגעים אינו רק אישי. בכל יום שבו נפגע נותר ללא מסלול שיקום מותאם, הטראומה מתקבעת, הפגיעה מתרחבת והחזרה לחיים הופכת קשה יותר – לו, למשפחתו ולחברה כולה. אנחנו כבר לא בשלב החירום, אנחנו בשלב שבו מי שלא קיבל מענה נכון בזמן מתחיל לאבד את היכולת לחזור.
דווקא ביום שבו אנחנו מזכירים לעצמנו את המחיר הכבד של הטרור, צריך לומר ביושר:
שיקום אינו סעיף משני. הוא חלק מהברית שבין המדינה לאזרחיה. מדינה שמבקשת מאזרחיה לגלות חוסן בשעות הקשות ביותר, חייבת להבטיח לבניה שגם ביום שאחרי יהיה מי שילווה אותם בחזרה לתפקוד, לעבודה, למשפחה ולחיים.
המשמעות המעשית היא הרחבת קריטריוני ההכרה לבני משפחה מקרבה ראשונה שנפגעו דיגיטלית או כי הגיעו לשטח ראשונים; יצירת מסלול שיקום שמתחיל בצרכים של השורד ולא בדרישה להוכיח את גודל השבר; וסיוע מוחשי, כלכלי ופסיכו־סוציאלי לאחים שכולים ולבני משפחה מטפלים, שנושאים עומס כבד ללא מענה מספק.
הזיכרון הלאומי שלנו נמדד לא רק בדרך שבה אנחנו זוכרים את מי שאיבדנו, אלא גם בדרך שבה אנחנו בוחרים לראות, ללוות ולשקם את מי שנשארו. זוהי המחויבות הבסיסית שלנו כחברה. לא להשאיר אף אחד מאחור.
עו"ד טלי ניר היא מנכ"לית עמותת 121, המובילה את שותפות "אור באופק – המטה לקידום מענים לנפגעי פעולות איבה"
פורסם לראשונה: ישראל היום, 23.4.26
