זה המקום להתעדכן ולהרחיב את הידע על מדיניות חברתית כלכלית.

המדינה יודעת לספור נכות. היא לא סופרת מי חזר לחיים

"כמה אתה שבור?" זו השאלה הראשונה שמדינת ישראל שואלת אדם ששרד את 7 באוקטובר ומבקש עזרה לחזור לחייו. לא "מה אתה צריך", לא "לאן אתה רוצה לחזור". כדי לקבל שיקום משמעותי הוא נדרש להגיש תביעת נכות, לאסוף מסמכים, לעמוד מול ועדה רפואית ולהוכיח כמה אחוזים ממנו נהרסו. שלוש שנים אחרי הטבח, זה עדיין המסלול היחיד (טלי ניר, ישראל היום)
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הנתונים החדשים של הביטוח הלאומי מספרים כמה אנשים עומדים מול הבעיה הזו. 87 אלף אזרחים הוכרו כנפגעי פעולות איבה מאז השביעי באוקטובר. 43 אלף הגישו תביעה לקביעת נכות, ולארבעים אלף ויותר כבר נקבעה דרגה, כמעט 35 אלף מהם בשל פגיעה נפשית. המדינה יודעת למדוד את הפגיעה עד האחוז האחרון. את מידת החזרה לחיים היא לא מודדת.

מי שבודק, מוצא תמונה קשה. בסקר שערכנו בעמותת 121 ביולי האחרון בקרב נפגעי פעולות איבה, רק 27% דיווחו שחזרו להיקף העבודה שהיה להם לפני הפגיעה. 34% עובדים באופן חלקי, 35% לא עובדים. כמעט שניים מכל שלושה דיווחו שמצבם הכלכלי הורע מאז הפגיעה, אחרי הקצבאות ואחרי התגמולים. שני שלישים העידו שלא קיבלו מהמדינה ליווי רציף. יותר משליש סיפרו שבן משפחה מדרגה ראשונה צמצם את עבודתו כדי לטפל בהם. הפגיעה לא נעצרת בנפגע. היא עוברת למשפחה.

למה זה קורה? כי חוק נפגעי איבה הוא משנת 1970, ונבנה לפיגועים שבהם נפגעו עשרות בודדות, לא לאסון של עשרות אלפים. והתוצאה ברורה במספרים: כמעט מחצית מבין 87 אלף הנפגעים המוכרים לא הגישו תביעת נכות בכלל. משיחות עמם עולה כי חלקם אינם רוצים להיקרא נכים, חלקם אינם מסוגלים לעמוד בהליך, וכך הם נותרו מחוץ למסלול. בכל חודש שעובר כך, הטראומה מתקבעת והיכולת לחזור לתפקוד נשחקת, של הנפגע ושל משפחתו.

הפתרון ברור. לצד מסלול הנכות צריך לפתוח מסלול שיקום: לכל נפגע שיבחר בו ייבנו תוכנית אישית ומנהל מקרה, עם ליווי בתעסוקה, בהכשרה, בלימודים ובמשפחה, בלי לעבור דרך ועדה שקובעת אחוזים. במקביל צריך להרחיב את ההכרה למי שהחוק הישן אינו רואה: בני משפחה שדיברו עם יקיריהם בטלפון ברגעים שבהם נרצחו, או שראו את הפגיעה בהם דרך המסך, ואינם מוכרים משום שלא היו בזירה. ולאחים השכולים ולבני המשפחה המטפלים נדרש סיוע כלכלי ופסיכו סוציאלי ממשי, כי אי אפשר לדרוש מאדם לשאת לבדו גם את האבל וגם את הפרנסה של כל המשפחה.

לשם כך, צריך לשנות את החוק ולתקן את המערכת. הצלחה תימדד בכמה אנשים חזרו לעבוד, ללמוד, לפרנס ולגדל את ילדיהם. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, המדינה יודעת היטב לספור את גודל הפגיעה. הממשלה הבאה, תהיה אשר תהיה, צריכה לקחת על עצמה משימה ראשונה אחת: לפתוח את מסלול השיקום, ולהתחיל לספור גם את מי שחזרו לחיים.

עו"ד טלי ניר היא יו"ר ומייסדת עמותת 121, המובילה את שותפות "אור באופק", המטה לקידום מענים לנפגעי פעולות איבה

פורסם לראשונה: ישראל היום, 8.10.26

שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

פרסומים נוספים

אתם הכוח שלנו לשנות!

תמכו בשינוי שאנו מקדמים,
הצטרפו לקהילה של 121 וקחו חלק בעשייה משמעותית לתיקון חברתי:

הפרויקטים שלנו

עשוי לעניין אותך...

תגובות

איך את ואתה יכולים להפוך שותפים לשינוי?

התמיכה שלך מאפשרת לנו לגייס שותפים, לחקור ולפתח הצעות חקיקה ומדיניות, להעלות את המודעות הציבורית לנושאים שבהם הן עוסקות, ולשכנע את שרי הממשלה, חברי הכנסת והדרג המקצועי הבכיר לפעול לשינויים בסוגיות חברתיות רחבות – שינויים שישפרו לטובה את חייהם של מאות אלפי ישראלים ויבטיחו את עתידנו כחברה בעלת חוסן פנימי ולכידות, שמעניקה לפרט שוויון הזדמנויות ומחויבת לערכים הבסיסיים של צדק חברתי.

הצטרפו אלינו, ויחד נהפוך את המדינה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו – לכולם!

בחרו בסכום לתרומה חודשית מתחדשת