יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא מהימים המצמררים והחשובים בלוח השנה הישראלי. יום שבו מדינה שלמה עוצרת. צפירה חותכת את הדממה, המסכים מתמלאים עדויות, טקסים, נאומים, זיכרון. אנחנו זוכרים – את הרעב, את המחנות, את האובדן, את ההשפלה, את הבדידות. ששת המיליונים אינם איתנו, אך הסיפור שלהם ממשיך להדהד.
אבל דווקא ביום הזה, אסור לנו לשכוח גם את אלה שחיים כאן ועכשיו – ולעיתים שורדים בקושי. אסור לנו לשכוח את שורדי השואה שחיים בינינו – ואת כלל האזרחים הוותיקים, שמתוכם לא מעטים מתמודדים עם מציאות יומיומית של עוני, בדידות וחוסר ביטחון כלכלי. לפי נתוני ביטוח לאומי, אחד מכל שמונה אזרחים ותיקים בישראל חי מתחת לקו העוני – זוהי תזכורת כואבת לכך שהזיקנה בישראל, עבור רבים, איננה תקופה של שלווה, אלא של התמודדות יומיומית על קיום בכבוד.
אלו אנשים שחיים מהיד לפה. שמהרהרים אם יוכלו להרשות לעצמם גם תרופה וגם לחם. שחותכים בחימום או בתרופות כי אין ברירה. שמבלים את ימיהם בדירה קרה, לעיתים לבדם, לעיתים ללא כתף או סיוע. זה לא קורה הרחק מאיתנו – אלא כאן, בישראל של 2025.
הפער בין ערכי הזיכרון לבין תנאי המחיה של הקשישים איננו רק מוסרי – הוא בלתי נסבל. אי אפשר להישיר מבט לעבר ולהתעלם מההווה.
דווקא בשנה האחרונה, בזמן של מלחמה נוספת, הפער הזה החריף עוד יותר. קשישים פונו מבתיהם באין מפריע, חלקם נותרו לבדם בבתים לא ממוגנים, ללא ליווי, לעיתים ללא גישה לאוכל או שירותי בריאות. תחושת הפחד והבדידות גברה, אך המדינה לא תמיד הייתה שם.
וכך, בעוד אנו נושאים הבטחות של "לעולם לא עוד", חשוב שנבחן גם את מעשינו היום. כי "לעולם לא עוד" אינו יכול להישאר רק סיסמה לזוועות העבר – הוא חייב להיות עיקרון שמנחה את פעולותינו כאן, במציאות הישראלית הנוכחית.
האזרחים הוותיקים שלנו – אלה שבנו את המדינה, חינכו, שילמו מיסים, שרתו בצבא ובמילואים, תרמו לקהילה – הפכו עבור רבים לבלתי נראים. הקצבה הממוצעת שהם מקבלים מהמדינה עומדת על כ־2,300 שקלים בלבד. רק חלק קטן מהם זכאים לתוספת השלמת הכנסה שמגיעה במקרים מסוימים לסך של כ־4,100 שקלים בחודש. וגם זה – מותנה בעמידה בקריטריונים נוקשים, שמשאירים רבים מאחור.
וכשאנחנו עוצמים עיניים – האדישות מחלחלת. ולאדישות, כמו שאנחנו יודעים מההיסטוריה, יש מחיר.
הזיכרון איננו מסתכם בטקס, ואינו נגמר בצפירה. הוא מחייב אותנו לפעול. לא כאקט של חסד – אלא כחובה מוסרית של מדינה כלפי אזרחיה.
אם אנחנו באמת רוצים להיות ראויים לאור הזיכרון שאנחנו נושאים – אנחנו חייבים להעלות את קצבת הזקנה, ולבנות רשת ביטחון כלכלית ובריאותית ראויה לאזרחינו הוותיקים. מדובר בצעד הכרחי, לא נדיב. במדינה שמכבדת את עברה – אין מקום להזניח את מי שחיים בה בהווה.
הגיע הזמן להפסיק לשתוק. הגיע הזמן לבחור בחמלה, באחריות, בכבוד אנושי בסיסי. כי זיכרון אמיתי – לא מסתיים בטקס. זיכרון אמיתי מתחיל במעשה מוסרי. ועכשיו – לא מחר.
פורסם לראשונה: כלכליסט, 22.4.25
