המלחמה האחרונה עם איראן חשפה שוב מציאות עגומה שכולנו מעדיפים לא לראות: עשרות אלפי קשישים בישראל חיים בגפם, ללא סיוע רציף, ללא כתובת ברורה וללא מיגון בסיסי שיכול להציל את חייהם. אזעקות פתאומיות, הפסקות חשמל, מחסור בתרופות ובידוד חברתי כל אלה הפכו לשגרה מסוכנת עבור הקשישים הבודדים בישראל.
בעוד שבשגרה מתמודדים הקשישים עם בדידות קשה והיעדר רשת תמיכה, בעת חירום המצב הופך למסוכן באמת: חלקם אינם מצליחים להגיע למרחב מוגן, אחרים נותרים ללא תרופות חיוניות, ורבים פשוט נעלמים מהרדאר של המדינה ללא אף גורם שבודק את שלומם.
לאורך השנים, הטיפול באזרחים ותיקים בישראל התפצל בין כמה משרדים: משרד הרווחה, משרד הבריאות, משרד הנגב והגליל, הביטוח הלאומי, משרד הפנים ורשויות מקומיות כולם עוסקים בתחום, אך איש מהם אינו נושא באחריות כוללת. כל אחד מהגופים האלו מפעיל תכניות משלו לעיתים על אותן מטרות, לאותם קהלים, וללא תיאום אמיתי. כך נוצר מצב שבו משרדי ממשלה מתקצבים פרויקטים שונים בסכומים של מיליוני ואף עשרות מיליוני שקלים אך בפועל, הכסף הולך לפעולות מקבילות או כפולות, ללא מדידה אפקטיבית של השפעה.
המצב הזה לא רק מבזבז משאבים אלא בעיקר משאיר את הקשישים עצמם ללא מענה ברור. יוזמות שמתמקדות בתזונה, ליווי חברתי, ביקורי בית או אבחונים רפואיים כולן קיימות בנפרד, אך הקשיש הבודד נאלץ לנווט ביניהן בעצמו. אין מישהו שמסתכל על כלל צרכיו ושואל: מי רואה אותו ביום-יום? מי בודק אם יש לו חימום בחורף? האם נשאר לו כסף לתרופות? האם הוא חש בטוב?
המבנה הממשלתי המפוצל, שבו כל משרד מטפל רק בזווית צרה של חיי הקשישים, פוגע ביכולת לספק מענה הוליסטי ואפקטיבי. נדרש שינוי עומק בתפיסה וביישום, כך שהמדינה תתייחס לאזרחים הוותיקים כאל מכלול של צרכים ולא כאוסף של תחומי אחריות שמחולקים בין משרדים שונים.
הבדידות היא אחת הבעיות הקשות והמסוכנות ביותר שדורשות מענה מתמשך. לא מדובר רק בתחושת בדידות, אלא בהיעדר מוחלט של מעגל תמיכה. אין משפחה קרובה, אין שכן ששואל לשלומם, ואין איש מקצוע שמברר מה מצבם. המשמעות היא שקשישים רבים מבלים ימים ואף שבועות מבלי שאיש מדבר איתם עד שמאוחר מדי. מקרים קשים של מוות בדירה, שמתגלים רק לאחר ריח חריף או בדיקה מקרית, הם לא תופעה נדירה הם שגרה כואבת.
יותר מזה אין כיום גוף אחד במדינה שאחראי באמת לרווחת הקשישים. האחריות מפוזרת בין משרדים, רשויות מקומיות ועמותות. כך שבפועל, אין אף גורם שמחזיק בתמונה שלמה ומעודכנת: לא ידוע היכן מתגוררים הקשישים הבודדים, מי מהם נמצא בסיכון, ומה מצבם היומיומי. אין גורם שאחראי לוודא שנשמר קשר רציף ומתמשך איתם. היעדר התכלול הזה הוא שורש הבעיה.
לנוכח המצב הזה, שר הרווחה הורה לאחרונה על הקמת צוות בין־משרדי שיגבש תכנית לאומית להתמודדות עם אתגר הקשישים הבודדים בשגרה ובחירום. מדובר בצעד חשוב. זהו מהלך נכון אך הוא רק ההתחלה.
הגיע הזמן למדיניות מתכללת לאוכלוסיית הקשישים לא רק ברגעי חירום אלא כחלק מהתשתית החברתית שלנו. חוסן לאומי לא נמדד רק ביכולת צבאית אלא גם באופן שבו אנחנו דואגים לחלשים ביותר בחברה.
פורסם לראשונה: כלכליסט, 1.7.25
