דימיטרי שפירו, לוחם מילואים בן 34 ואב לשניים מקריית מלאכי, שירת קרוב לשנתיים בעזה. לפני כשבועיים שם קץ לחייו ליד אנדרטת הצנחנים. אשתו סיפרה שראתה את השינוי הולך ומתעצם: דימיטרי כבר לא היה אותו אדם. הוא התקשה לדבר על מה שחווה, התבייש לבקש עזרה, וסירב לפנות לטיפול למרות התחינות שלה. מהסבב האחרון הוא חזר אדם אחר לגמרי. והוא לא היחיד.
דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מראה שבין 2017 ליולי 2025 התאבדו 124 חיילים וחיילות, 113 גברים ו־11 נשים. מתחילת 2024 נרשמו 279 ניסיונות התאבדות נוספים. על כל חייל שהתאבד, שבעה אחרים ניסו לעשות זאת. זהו זינוק חד שממחיש את עומק המשבר הנפשי שמלווה את החברה הישראלית מאז המלחמה בחזית וגם בעורף.
המצוקה הזו לא נעצרת בשערי הבסיס; היא מחלחלת לכל בית בישראל, נוכחת בעומס במרפאות, בתורים האינסופיים לטיפול, ובתחושת השחיקה שמלווה אותנו כבר כמעט שנתיים.
לפי אומדני משרד הבריאות, כ־680 אלף ישראלים יזדקקו למענה במסגרת בריאות הנפש הציבורית. מבקר המדינה מעריך שהמספר האמיתי קרוב ל־900 אלף. כמעט מיליון ישראלים, אחד מכל עשרה זקוק לעזרה נפשית.
מאחורי המספרים יש אנשים: עובדים שמתקשים לחזור לשגרה, ילדים שחוזרים מבית-הספר עם התקפי חרדה, והורים שמנסים להחזיק בית תחת מציאות שאינה מרפה. ובכל זאת התורים לטיפול ממשיכים להתארך.
מי שפונה לטיפול ציבורי ממתין חודשים ארוכים, ומי שלא יכול להרשות לעצמו טיפול פרטי פשוט נוטש את התהליך. היעדר התיאום בין מערכות הבריאות, החינוך והרווחה יוצר כפילויות, פערי מידע ומאפשר לאנשים בסיכון ליפול בין הכיסאות. במקרים רבים אנחנו מזהים מצוקה רק כשהיא כבר הופכת למשבר.
אם אפילו מערכת סגורה, מתוקצבת ומובנית כמו הצבא מתקשה להתמודד עם מצוקה נפשית, בוודאי שמערכת אזרחית שבה האחריות מפוזרת בין משרדים וגופים שונים נמצאת במשבר עמוק לא פחות.
הפתרון מתחיל ברמה המקומית ביותר: הרשויות. רשויות מקומיות הן קו ההגנה הראשון של החברה הישראלית. הן מכירות את התושבים, את הקהילות, את התרבויות, את הצרכים ואת הסימנים המוקדמים. הן יודעות לזהות בזמן אמת – אם רק יינתנו להן הכלים, הסמכויות והתקציבים.
חיזוק החוסן דרך הרשויות המקומיות דורש מהפכה אמיתית בתפיסה ובמשאבים. קודם כל, תקצוב ייעודי ומתמשך שלא תלוי בקופות ריקות או בשינויי ממשלה. לצד זה, מערכי איתור מוקדם שיפעלו בבתי-ספר ובמרכזים הקהילתיים – מקומות שבהם אפשר לזהות מצוקה לפני שהיא הופכת למשבר. הרשויות זקוקות לצוותי חוסן מקצועיים שיפעלו גם בשגרה וגם בחירום, ולא רק כתגובה למשבר. ומעל הכל – מענים שמכבדים את השוני: פתרונות המותאמים תרבותית לחברה הערבית, לעולים חדשים, לנוער בסיכון, לקשישים, ובמיוחד ללוחמים ולחיילי מילואים שחוזרים עם פצעים שאי אפשר לראות בעין.
זו לא הוצאה, זו השקעה בחוסן הלאומי של ישראל. הביטחון של המדינה לא נמדד רק ביכולות הצבא או באיכות המודיעין. הוא נמדד גם ביכולת שלנו לשמור על הנפש של מי שחוזרים מהקרב, ועל הנפש של מי שנושאים על גבם את המציאות היומיומית כאן בבית.
כיום כ־12,605 פוסט־טראומטיים מוכרים מטופלים באגף השיקום, אך רק 610 נכים בישראל הוכרו בדרגת 100%+, ורק חלק זעום מהם הם פצועי נפש. המשמעות היא שמי שנפצע בגופו מקבל חבילת זכויות רחבה ואילו מי שנפצעו בנפשם, גם אלה שהמדינה עצמה קבעה שאינם בני שיקום מקבלים מענק של 292 אלף שקלים בלבד. הפער הזה אינו רק מספרי, הפער הזה מייצר מציאות שבה חלק מהלומי הקרב חיים נמצאים בסיכון ממשי לחייהם.
במשך שנים מערכת בריאות הנפש הוזנחה. ואם הממשלה לא תציב את הנושא בראש סדר העדיפויות ותעמיד לו תקצוב ייעודי ומתמשך – המצוקות שלא מזוהות בזמן יהפכו למשברים עמוקים, ידרשו טיפול יקר יותר, יאריכו אשפוזים ויפגעו ביכולת של אנשים לעבוד, ללמוד ולחזור לשגרה. בסוף המדינה תשלם פי כמה – בכסף וגם בחיי אדם. מניעה היא לא רק הפתרון האנושי ביותר, אלא גם החכם והזול ביותר.
ההשקעה הנדרשת כאן ברורה ובת ביצוע. השקעה כזאת תבטיח לא רק צדק ושוויון, אלא גם עתיד שבו לוחמים צעירים ומשפחותיהם יודעים שהמדינה תעמוד מאחוריהם גם כשהפציעה אינה נראית לעין.
דימיטרי שפירו כבר לא כאן כדי לקבל את העזרה שהיה זקוק לה. אבל אלפי לוחמים אחרים, שחוזרים עכשיו הביתה עם אותן צלקות בלתי נראות, עדיין כאן. אנחנו צריכים להיות שם בשבילם, לפני שיהיה מאוחר מדי.
עינבל כהן תובל, סמנכ"לית פיתוח אסטרטגי בעמותת 121
פורסם לראשונה: דה מרקר, 18.11.25
