אני "חיה" את השעה 7:41 בבוקר של ה־7 באוקטובר כבר שנתיים וחודש.
או כמו שאני והפסיכולוגית שלי מגדירות את זה "חיה מתה".
זו השעה שבה שמעתי את אחותי הקטנה, שחר גינדי, נרצחת ליעל הקו.
זו השעה שבה העולם שלי נעצר, אבל ההקלטה ממשיכה להתנגן בתוכי שוב ושוב.
זו השיחה שחרוטה בי לעד, ויחד איתה הצרחות שלה נצרבו עמוק בתוכי לנצח.
שמעתי את הקול שלה רועד, את היריות, את הצרחות. ניסיתי להרגיע, ניסיתי להאמין שעוד רגע הכול ייגמר. אבל מה שנגמר היה הקול שלה. מאז, שום רגע ביום לא נקי מההד של אותה שיחה. הוא מלווה אותי בעבודה, בבית, אפילו בשתיקות.
לאחר כשעתיים ניסיתי שוב להתקשר, הפעם לאלמוג, בן הזוג שלה.
הטלפון צלצל, ואז לאחר מספר נסיונות, מישהו ענה. אבל זה לא היה אלמוג.זה היה מחבל.
ענה בערבית, במבטא קר, הוא אמר לי: "הם בגהינום."
המילים האלו נחרטו בי כמו חרב.
מאז, אני לא באמת כאן.
אני נוכחת, אבל "חיה מתה" בתוך השיחה הבלתי נגמרת של אותו רגע. הקול שלה מהדהד בי בכל שנייה, לא משנה איפה אני ומה אני עושה, כשאני מלמדת, כשאני מבשלת, כשאני מנסה להירדם. שום רעש לא חזק מספיק להשתיק את הצלילים ההם.
ואני לא לבד.
יש עוד רבים שחיים כך, מי ששמעו, מי שראו, מי שקיבלו סרטונים בזמן אמת או אחר כך. מי שראו את היקרים להם נחטפים או נרצחים דרך המסך. הטכנולוגיה, שהייתה אמורה לחבר אותנו, הפכה לשער של טראומה בלתי נתפסת.
זו פגיעה מסוג חדש, אבל אף אחד עוד לא באמת יודע איך לטפל בה. היא לא מופיעה בקטגוריות המוכרות של נפגעי טרור, כי לא היינו "שם" פיזית. אבל היינו שם בכל החושים, ראינו, שמענו, דיברנו, חווינו את הסוף והפחד בזמן אמת. זו טראומה שאין לה גוף, אבל יש לה הד קבוע.
אנחנו, האנשים שחוו את זוועות ה7.10 דרך הטלפון או המסך, לא פחות נפגעי טרור.
הכאב שלנו לא מסתיים כשהטלפון נסגר. להפך, הוא מתחיל שם. אנחנו לא יכולים "להתנתק", כי הזיכרון צרוב בתוכנו, בתוך הקול, בתוך כל צליל או מילה שמחזירים אותנו לאותו רגע.
מבקשת בשם עצמי, בשם שחר ואלמוג, ובשם כל מי שנפגע דיגיטלית שיכירו בנו.
המדינה, מוסדות הרווחה, ביטוח לאומי, כולם צריכים להבין שהטראומה הזו אינה פחותה. היא אולי עברה דרך קו טלפון או סרטון, אבל היא חרוטה בגוף ובנפש בדיוק כמו כל פציעה אחרת.
זו לא טראומה וירטואלית אלא פגיעה אמיתית, עמוקה, יומיומית. כל עוד לא ניתנת הכרה, אנחנו שקופים.
אבל אנחנו כאן. אנחנו מדברים, שותקים, בוכים, שורדים. ואנחנו מבקשים שיכירו בנו כנפגעי פעולת איבה.
כי גם מי ששמע את הרצח של אחותו דרך הקו, "חי" מאז בתוך שדה הקרב.
הכותבת היא עדי גינדי גרינשפון, אחותה של שחר גינדי הי"ד, גיסתו של אלמוג סרוסי הי"ד, פעילה במטה "אור באופק", שמובילה עמותת 121.
