כ־80 אלף אזרחים הוכרו כנפגעי פעולות איבה מאז 7 באוקטובר – יותר מכל 13 אלף הנפגעים שהוכרו ב־75 שנות קיומה של המדינה. כ־27 אלף נוספים הגישו בקשות להכרה, שרובן עדיין מתבררות.
הטיפול והשיקום של מי שחוו זוועות שאין מילים לתארן מעוגנים בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. המוסד לביטוח לאומי, שאמון על ביצועו, נותן להם כל מה שמתאפשר במסגרתו. אלא שהחוק נחקק ב־1970, וכבר לא מתאים למציאות של ימינו.
החוק הוותיק מתנה סיוע בהליך קביעת נכות מייגע, שגורם לרבים לוותר על זכויותיהם מחשש תיוג. הוא מותיר אחים שכולים ובני משפחה המטפלים בהם ללא מענה מספק. החוק לא מכיר במי שראו את יקיריהם נפגעים דרך המסך בזמן אמת, במי שהגיעו לחלץ והמראות נצרבו בתודעתם, וגם בחלק ממי שהסתגרו שעות ארוכות מפני איום המוות.
המדינה הכירה בכשל: באפריל 2024 מינה שר האוצר ועדה ציבורית, שהודתה כי החוק לא נותן מענה לקבוצות אוכלוסייה רחבות. אך המענקים החד־פעמיים שאושרו היו רק "עזרה ראשונה", כהגדרת הוועדה, סיוע זמני שלא התיימר לטפל בפצעים העמוקים ושלא יחול על אירועי איבה עתידיים.
בכל יום שעובר הסיכון לפוסט־טראומה כרונית גדל, עשרות אלפי משפחות שוקעות במצוקה כלכלית ונפשית, והמערכת קורסת תחת העומס.
אתגר בסדר גודל כזה דורש רפורמה מקיפה ודחופה. שינוי פרדיגמטי אמיתי שיבטיח מסלול שיקום חדש ממוקד החלמה. במקום לתייג אנשים כנכים, אפשר ללוות אותם בחזרה לחיים משמעותיים, יצרניים ומספקים. במקום ביורוקרטיה מייגעת ומשתקת, ניתן לקבוע ליווי אישי ומקצועי המותאם לצרכיו הייחודיים של כל אדם. במקום להותיר קבוצות שלמות ללא מענה, נכון להרחיב את מעגל ההכרה והסיוע לכל הפגועים ולהרחיב את המעטפת למשפחות ולמטפלים.
רפורמה כזו תיצור אפקט חיובי בכל רובדי החברה: נפגעים ישובו לשוק העבודה ויעשירו את המשק, משפחות יקבלו את השקט הנפשי והכלכלי הנדרש כדי להמשיך הלאה, הדור הבא יגדל בחברה שמעניקה מענה אמיתי לסובליה, והחוסן החברתי והלאומי יתחזק.
זו לא רק שאלה של צדק, זו גם הזדמנות לבנות מערכת שתשרת את כל נפגעי הטרור מ־7 באוקטובר, ממבצע עם כלביא מול איראן, וגם בעתיד. מערכת שמכבדת את הנפגעים ומאמינה בכוחם לשוב לפרוח, ושמבינה גם את המציאות הטכנולוגית החדשה.
העתיד שלנו תלוי ביכולת שלנו לדאוג זה לזה. זהו הזמן לפעולה נחושה ואמיצה. עלינו להראות שמדינת ישראל אינה רק מדינה שיודעת להילחם, אלא גם מדינה שיודעת לרפא, לשקם ולהעצים. יחד, נוכל להפוך את הטראומה הלאומית לנקודת מפנה בבניית חברה מכילה, מטפלת ומחזקת יותר.
החוסן של מדינת ישראל נמדד ביכולתנו לרפא את הפצועים, לחבק את השכולים ולהעצים את מי שהחיים שלהם השתנו בן רגע. השאלה היא לא רק מה עשינו עד כה – אלא מה אנחנו עושים מעכשיו. הגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן לא להשאיר אף אחד מאחור.
פורסם לראשונה: ישראל היום, 8.10.25
