זה המקום להתעדכן ולהרחיב את הידע על מדיניות חברתית כלכלית.

המפונים ששינו קריירה בעקבות המלחמה: "התקופה הזאת גרמה לי לקפוץ למים"

החודשים האחרונים הובילו לטלטלה רגשית ומקצועית אצל אלפי ישראלים וגרמו להם לבצע מהפך בקריירה. איש המכירות משדרות שהפך לדי-ג'יי, טכנאי המזגנים מק"ש שפתח עסק לאוכל ביתי והנדסאי האלקטרוניקה שנהיה קונדיטור: "ויתרתי לעצמי הרבה שנים, כשראיתי את המוות הבנתי שהחיים שלי צריכים להשתנות". עמותת 121: "המדינה צריכה לפתח הרבה יותר מענים למי שזקוק לסיוע תעסוקתי" (ליאור אוחנה, ynet)
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook
המפונים ששינו קריירה בעקבות המלחמה התקופה הזאת גרמה לי לקפוץ למים

לפעמים, מה שלא עושות שנים של התלבטויות והיסוסים, עושים כמה חודשים של טלטלה גדולה, כמו זו שעשתה לנו המלחמה. העולם התהפך, יש כאלה שאיבדו עבודה, שיצאו למילואים, שהעסק שלהם נסגר, שהוצאו לחל"ת, שפונו מביתם לסביבה חדשה, שהמבט שלהם על החיים השתנה – וזה גורם לרבים להחליט לעשות תפנית של 180 מעלות למקצוע חדש.

בעמותת 121, שפועלת לקידום הכשרות מקצועיות איכותיות בסבסוד המדינה, מרגישים את השינוי. "אנחנו רואים פניות רבות של אנשים שמבקשים לעשות שינוי תעסוקתי משמעותי בעקבות המלחמה. הסיבות מגוונות – אם זה כי הם מפונים, חזרו מהמילואים, או שהמלחמה השפיעה עליהם נפשית", אומרת עו"ד טלי ניר, מנכ"לית העמותה, המובילה שותפות בשם "המקפצה", של כ-50 ארגונים חברתיים ועסקיים שפועלים יחד לקידום המטרה.

בעמותה חושבים שהמדינה צריכה לסייע לאנשים האלה כדי לאפשר את השינוי. ניר: "יש כרגע כ-140 אלף משרות מקצועיות פתוחות. ההשקעה בלימודים למקצועות שיש בהם משרות פתוחות תוכל לסייע הן לציבור והן למשק. המדינה משקיעה מדי שנה 6.5 מיליארד שקל בסבסוד לימודים אקדמיים למאות אלפי סטודנטים, אבל רק כ-160 מיליון שקל בהכשרות מקצועיות לאלפים בודדים של אנשים. היינו מצפים ששמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה יפותחו הרבה יותר מענים למי שזקוקים לסיוע תעסוקתי".

ירד מהמכופתרת

אחד מהאנשים האלה הוא רן צדוק, בן 28, אבא לשניים משדרות. צדוק היה כל השנים איש מכירות מעונב. בעקבות המלחמה הוא הפך לדי-ג'יי. "העבודה האחרונה שלי הייתה כמנהל מכירות בהוט", הוא מספר. "בעקבות 7 באוקטובר הבנתי שהחיים הם לא מה שחשבנו. אני עצמי נתקלתי במחבלים. חזרתי ממסיבה בשש וחצי בבוקר והחיים שלי חלפו מול עיניי, אבל ניצלתי. התפנינו לאילת לארבעה חודשים שבהם לא עשיתי כלום ושום דבר. חיפשתי איך להעביר את הזמן ובעיקר ביזבזנו כסף, על עצמנו ועל הילדים, מנסים להעסיק אותם בכל דרך, לשרוד כולנו בחדר קטן. ואז עברנו לתל-אביב למלון הרבט סמואל ואנחנו שם עד היום. לילדים, בני חמש ושנה, אין עדיין מסגרות, וכולם איתי כל הזמן בחדר אחד. אין פרטיות, אין זמן לעצמך, החדר עמוס בציוד. קשוח. אבל גם להיות בשדרות זה קשוח, כי יש שם כל הזמן בומים שמרעידים את הבית. הילדים שלי כבר לא יכולים לשמוע את זה".

מה גרם לך להחליט לשנות מקצוע?

"לפני שלושה חודשים ראיתי באינטרנט קורס תקלוט. אני חולה מוזיקה, אבל עבודה כדי-ג'יי הייתה משהו שרחוק ממני כמו שמיים וארץ. אמרתי, אני אירשם לשיעור ניסיון, מה יכול להיות, והתאהבתי. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות פול טיים. זו האהבה האמיתית שלי, ואני לא חוזר לחיים שלפני, הולך על החלום הזה בכל הכוח. ומאז זה מה שאני עושה. מפלס את דרכי. כל מי שנותן לי במה, אני מנגן. מועדונים קטנים. זה לא יכול כרגע לפרנס בית, אבל בשביל החלומות צריך קצת להתפשר. ויתרתי על עצמי הרבה שנים, וכשראיתי את המוות, בדיוק שנייה שהמחבלים פיספסו אותי, הבנתי שכל החיים שלי צריכים להשתנות. כל החשיבה על החיים".

איך הגיבה הסביבה?

"אנשים הרימו גבה. צחקו עליי. אני כל החיים במכירות במשרד, שמונה עד חמש עם מכופתרת, רכב צמוד. ככה מכירים את רן. אומרים שהשתבשתי מהמלחמה. אבל אני לא שם על הרמת הגבות. אחי הגדול, שאנחנו צמד חמד, תומך בי בכל החלטה וגם המשפחה. גם הוא היה טכנאי של כלים חשמליים והחליט עכשיו שהוא נהיה ספר. אז שנינו בהסבת מקצוע קיצונית, יד ביד. הוא מבין אותי מאוד, הוא היחיד שמבין אותי. אז תזמינו אותי לתקלט באירועים, תתמכו. אמנם אני לא מהברנז'ה התל-אביבית, אבל אני מנגן טוב ואשמח שייתנו לי צ'אנס ודרך להתפרנס".

גם ניסים מימון הוא משדרות, שבה נולד וגר כל חייו. הוא בן 46, נשוי ואב לחמישה, הנדסאי אלקטרוניקה במקצועו, אשתו מורה. בחודשים האחרונים קרו לו שני דברים: הוא התאהב בתל-אביב, אליה פונה עם משפחתו, והבין שהנדסאי אלקטרוניקה זה אאוט מבחינתו, ולהיות קונדיטור זה הדבר שהוא רוצה לעשות מעכשיו.
גם אצלו זה התחיל ב-7 באוקטובר. "ההורים שלי התארחו אצלנו בבית. אנחנו חרדים, והבת שלי בת ה-13 רצתה לבוא איתי לבית הכנסת, אז הערתי אותה והלכנו יחד. אחרי שהגענו התחילו האזעקות ואמרו שיש חדירת מחבלים וצריך לסיים את התפילה. ביקשתי לעשות עוד תפילה אחת. חלק כבר יצאו. הייתי עם הבת שלי והבן של השכן. שמענו יריות מכל הכיוונים. ראינו ג'יפ של חיילים ירוי ואין בו חיילים, כנראה חטפו אותם. מישהו צרח לנו מרחוק: רוצו, תעופו הביתה. רצנו הביתה וניצלנו בנס. 47 נרצחו בשדרות. פינו אותנו רק בשני בצהריים למלון בתל-אביב. חיינו שם חצי שנה, בשלושה חדרים.

"אחרי חצי שנה חזרנו לשדרות, וזו הייתה טעות, כי אין לנו הגנה. שתי הילדות שלי בחרדות, אשתי מטופלת. אני לא עבדתי חצי שנה, טיפלתי במשפחה שלי, למרות שראיתי מראות זוועה ולא פשוט לי, אבל הייתי חייב לדאוג לילדים. אשתי עבדה בבית ספר למפונים בבית החייל בתל-אביב, ואז ביקשו ממנה לחזור ללמד בשדרות. לא רצינו, לא יכולנו מבחינה נפשית, אבל לחצו עלינו מאוד. בעבודה הוציאו אותי לחל"ת אחרי 18 שנה, בלי הבטחה להחזיר אותי לעבודה. אז הייתי חייב לחזור לשדרות, כדי שלפחות אשתי תעבוד. אחרת לא היינו חוזרים בחיים. התאהבנו בתל-אביב".

איך קרה שינוי הכיוון?

"אני אוהב מאוד אפייה, ובמשך עשר שנים זה היה תחביב שלי. התקופה הזו, והחל"ת, גרמו לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות. קיבלתי מימון לקורס הסבה לקונדיטור, ואני נוסע פעם בשבוע לתל-אביב ללמוד. זה קורס של 30 שיעורים. אני רוצה לפתוח עסק, אבל צריך עזרה ועצות כי אני באמת לא מבין. כשהיינו בתל-אביב, כתחביב והשלמת הכנסה אפיתי ומכרתי חלות ועוגות שמרים ואנשים התלהבו. ראיתי שאני יכול להצליח. המשפחה תומכת ומאמינה בי, ואני חולם שמישהו ייקח אותי בתור פרויקט. חיכיתי יותר מדי זמן כדי להגשים את זה. הייתי צריך לעשות את זה לפני שש שנים, אבל חששתי. לפעמים צריכים לקפוץ למים, והתקופה הזו גרמה לי לקפוץ למים, אחרי שפגשתי אוכלוסייה שלא הכרתי בחיים, וניסיתי למכור להם, וזה עבד. עד היום מתגעגעים אלינו בתל-אביב. נהנינו ממש. אנשים הזמינו אותי להכין חלות אצלם במטבח. היו סומכים עליי, נותנים לי מפתחות לבית".

איך היה להיות מפונה חצי שנה?

"במלון התייחסו אלינו כסוג ב'. לא נתנו לנו מה שמגיע. אבל אנחנו לא מתלוננים. מזל שהאזרחים התייחסו אלינו כסוג א'. קיבלנו אהבת חינם מדהימה מצידם. בא לי לעבור לתל-אביב. אני מרגיש שם בטוח יותר מבשדרות. כל בום וצבע אדום, שתי הקטנות שלי, בת 3 ובת 9, צורחות לשמיים. אני לא מצליח להרגיע אותן. הן אומרות שהבטחנו להם שנחיה עכשיו בביטחון. גם אנחנו חשבנו".

הפיקה לעצמה מקצוע

כרמית בן חיים גרה בשלומי 22 שנים עם בעלה ושני בניה, היום בני 16 ו-18, והיה לה עסק בשם "נני שיווק" לאספקת מוצרים למתנ"סים ולגני ילדים. המלחמה, הקשיים של העסק והפינוי מהבית הביאו אותה בסופו של דבר לעבוד במשהו שונה לגמרי: הפקת אירועים.

"אנחנו פינינו את עצמנו לבית של משפחה שלנו בחיפה, ומאז 17 באוקטובר אנחנו מפונים למלון בחיפה", מספרת כרמית. "כולנו בחדר אחד, אין פרטיות, סיר לחץ ועצבים, אי-ודאות. החדר נראה כמו מחסן, המנקות רוצות לבכות כשהן נכנסות, ויחגגו כשנעזוב. בעסק שלי עבדתי עם מושבים וקיבוצים בקו העימות, סיפקתי להם ניירות, חומרי ניקוי, כלים חד-פעמיים. חטפתי בומבה אחת בקורונה, ועכשיו המכה השנייה. הסחורה שלי תקועה במחסנים בשלומי, אין איך לשחרר אותה, ובטח הרוב הפך כבר לבלאי. מס רכוש לא מכיר בזה. הבית שלי נפגע פעמיים מפגז ורסיסים, גם המחסן. אין חלונות, אין דלתות, אין תריסים. ומפצים אותך על המבנה, לא על תכולתו. הקורונה התחילה את המסמר הראשון בקבר של העסק, והמלחמה סגרה את הקבר לחלוטין. העסק שלי לא פעיל מאז תחילת הלחימה. ספקים אחרים, גדולים, ממשיכים להתחזק על גבינו הקטנים, שהמדינה לא עוזרת להם".

מה עשית?

"נכנסתי לבית החייל, שנמצא ליד המלון שלנו בחיפה, ואמרתי להם: תנו לי לנהל פה אירועים בהתנדבות למפונים וחיילים בודדים. הפקתי אירועים לילדים, סדנאות, שירה בציבור. למדתי להיות מדריכת ריקודי עם, הבאתי סטנדאפיסטים. ואז, מההתנדבות הגדולה וכשראיתי שהמלחמה לא נגמרת, החלטתי לעשות הסבת מקצוע רשמית. בעלי שכיר, אבל אנחנו לא יכולים להתקיים רק מהמשכורת שלו. התחלתי לגבות תשלום מעיריית חיפה על ההפעלות, וגם ממועצה אזורית מעלה יוסף. זה לא כסף בשמיים, אבל זה עוזר להחזיק את הבית. וכיף לי לעשות את האירועים. עברתי קורס רשמי ואני מאוד מחוברת למקצוע. כשאת רואה חיילים שיוצאים עם חיוך, או ילדים מפונים שמחבקים אותך, זה שווה הכל. בעלי רוצה לחזור הביתה. אני רוצה להישאר בדירה קבועה בחיפה. הילדים שובצו במסגרות. החיים שלהם נבנים פה. ואנחנו חיפאים לשעבר, זה מתאים לנו".

אוראל עטייה מקריית שמונה, בן 28, עבד בשלוש השנים האחרונות בחברת תקשוב כמנהל צוות. ב-8 באוקטובר הוא היה אמור להתחיל עבודה חדשה בתחום, אבל הכל נעצר והוא עזב את העיר עם הוריו ושני אחיו. "עד לפני חודש היינו בטבריה, ואז עברנו לנתניה. ההורים בחל"ת בגלל המלחמה ומקבלים דמי אבטלה, אבל אי-אפשר לחיות מזה משפחה שלמה. אחותי ואני החלטנו שאנחנו חייבים לעזור. אחותי, שבקריית-שמונה עבדה במוקד של חברת תקשוב, עברה לעבוד בשיער וגבות. אני לקחתי קורסים בשיווק ואימון אישי, ועברתי לשווק חברות פרטיות כעצמאי. אני אשמח שחברות ייצרו איתי קשר ושאוכל לעבוד. אמנם אין לי הרבה ניסיון, אבל אני פתוח במחשבה, ורעב להצליח. אעשה הכל כדי ללמוד ולהתקדם. אנחנו פותחים דף חדש לא מרצוננו. אנחנו מפונים שבעה חודשים ולא רואים שום אופק. ולא נחזור הביתה בלי הסדר מדיני. לא נהיה בארי 2".

עוד מישהו שהחליף עבודה בעקבות הפינוי הוא ירון בן יאיר (45), אב לארבעה מקריית שמונה, שבנו הרביעי נולד בבית מלון שאליו פונו. בן יאיר: "התפנינו לירושלים ואחר כך למלון בתל אביב. עברנו כמה דירות, עכשיו אנחנו בדירה שכורה בתל אביב. אני טכנאי מזגנים, אבל פה אין לי ציוד. טכנאי מזגנים חייב את המחסן שלו עם חלקי החילוף. קניתי קורקינט וגנבו לי. השבוע אני קונה אופניים חשמליים ומגשים את החלום שכל החיים חלמתי – הבישולים.

"בבית אני מכין את כל החגים – סלטים, בשרים, דגים. דברים מורכבים זה רק אני. עכשיו אני הולך לפתוח מקום של אוכל מוכן, שאמכור במשלוחים. אני עושה את זה כבר חודשיים מהמטבח בדירה המושכרת. לא רוצה לחזור הביתה. לא רוצה לחזור לחיזבאללה. רוצה להתפרנס פה ולהישאר בתל-אביב. הולך לי טוב, אוהבים את האוכל שלי. כל מי שטעם אומר וואו".

*פורסם באתר ynet, בתאריך 28.5.24

שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

עשוי לעניין אותך...

תגובות

איך את ואתה יכולים להפוך שותפים לשינוי?

התמיכה שלך מאפשרת לנו לגייס שותפים, לחקור ולפתח הצעות חקיקה ומדיניות, להעלות את המודעות הציבורית לנושאים שבהם הן עוסקות, ולשכנע את שרי הממשלה, חברי הכנסת והדרג המקצועי הבכיר לפעול לשינויים בסוגיות חברתיות רחבות – שינויים שישפרו לטובה את חייהם של מאות אלפי ישראלים ויבטיחו את עתידנו כחברה בעלת חוסן פנימי ולכידות, שמעניקה לפרט שוויון הזדמנויות ומחויבת לערכים הבסיסיים של צדק חברתי.

הצטרפו אלינו, ויחד נהפוך את המדינה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו – לכולם!

בחרו בסכום לתרומה חודשית מתחדשת