הזמן רץ קדימה, אבל עבור רבים מנפגעי פעולות האיבה ובני משפחותיהם הוא עצר ב-7 באוקטובר.בעוד שיום ה־1,000 מסמל עבור רוב אזרחי המדינה את הזמן שחלף מאז האסון, עבור נפגעי פעולות האיבה ובני משפחותיהם, השלכותיו של 7 באוקטובר ממשיכות ללוות אותם בכל יום: בטיפולים הנפשיים, בקשיים הכלכליים, במאבק לחזור לעבודה, בהתמודדות המשפחתית ובבירוקרטיה החונקת. מה גם שהפגיעה לא דועכת כשהאירועים בשטח הסתיימו, היא ממשיכה להתקיים בחיים עצמם של הנפגעים ובני משפחותיהם, בכל רגע.
חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה נכתב בשנת 1970 — ומאז כמעט לא השתנה. כשהחוק נחקק היו בישראל כ־16,000 נפגעי פעולות איבה; היום יש כ־100,000, פי 6. לא צריך להיות מומחה לשיקום או משפטן כדי להבין שחוק שנכתב לפני יותר מחמישים שנה פשוט לא מתאים למציאות של היום: היקף הפגיעה גדל, סוגי הטראומות השתנו, והצרכים של הנפגעים ושל משפחותיהם שונים לחלוטין מאלה שהיו בשנות השבעים. למרות זאת, מערכת השיקום עדיין פועלת לפי חוק שנכתב בעידן שבו איש לא יכול היה לדמיין מציאות של רצח בזמן אמת דרך הטלפון, צפייה בחטיפה דרך מסכים או טראומה שנוצרת מרחוק. הפגיעה הזו אמיתית – אבל במקרים רבים עדיין אינה זוכה להכרה ולמענה ראוי, לא בגלל שאין מטפלים מסורים או משאבים, אלא פשוט כי החוק לא עודכן.
הבעיה אינה מסתכמת בשאלה מי מוכר ומי לא. גם מי שכבר מוכר מוצא את עצמו מול מערכת שתולה כמעט את כל המענים השיקומיים בהשלמת המסלול לקביעת אחוזי הנכות אותו צריך לעבור קודם. מי שזקוק לליווי תעסוקתי, למיצוי זכויות או לתמיכה במשפחה נדרש לעבור מסלול ארוך ומורכב של ועדות רפואיות. אלא שמי שמתמודד עם טראומה לא תמיד מסוגל או מעוניין להיכנס להליך בירוקרטי ממושך, שבו הוא נדרש שוב ושוב להוכיח את הפגיעה שחווה.
הבעיה אינה בעצם קביעת אחוזי הנכות, אלא בכך שהם הפכו בפועל לשער הכניסה המרכזי למענים השיקומיים. כיום, חלק משמעותי מהמענים ניתנים רק ממדרגות נכות מסוימות – בדרך כלל החל מ־20% – ולכן מי שנקבעה לו נכות נמוכה יותר, או מי שבחר שלא להיכנס למסלול הוועדות, עלול להישאר בלי ליווי תעסוקתי, מימון לימודים, סיוע בדיור או מעני שיקום אחרים, גם אם הוא זקוק להם. במקביל, רבים מהנפגעים מקבלים בשנים הראשונות נכות זמנית ונדרשים לעבור שוב ושוב ועדות רפואיות, שבהן הם נאלצים לשחזר מחדש את הטראומה שחוו. כך, במקום להתמקד בשיקום, המערכת דוחפת רבים מהם להתמקד בהוכחת הנכות.
במקום להתמקד במה שנדרש כדי שאדם יחזור לתפקוד, לעבודה ולחיים עצמאיים, מערכת השיקום עסוקה כיום בעיקר בטפסים, ועדות ונהלים. מטרתה צריכה להיות אחת: לסייע לנפגעים להשתקם, ולא רק לקבוע את אחוזי הנכות שלהם.
אלף ימים אחרי 7 באוקטובר, ברור שהגיע הזמן לעדכן את חוק התגמולים ואת תפיסת השיקום שהוא מייצג. ישראל זקוקה למערכת שמתאימה למציאות של היום, כזו שמכירה גם בנפגעים שנשארו מחוץ לחוק למרות הפגיעה שחוו, ולאפשר למי שיבחר בכך מסלול שיקום רציף וגמיש עם ליווי אישי, טיפול נפשי, מיצוי זכויות, שיקום תעסוקתי ותמיכה במשפחה. כל זה בלי להפוך את קביעת הנכות לשער הכניסה הכמעט יחיד למענים.
היום הזה הוא הרבה יותר מתאריך סמלי. הוא מבחן ליכולת של המדינה שלנו ללמוד מאחד האירועים הקשים ביותר שידעה, ולהבטיח שמי שנפגעו לא יישארו לבד במסע לחזור לחיים של כבוד ועצמאות, חיים שהיו שלהם לפני 1,000 ימים.
